איך מתכננים שטחי ציבור שיתאימו גם לתושבים המבוגרים? איך מתייחסים למרחב ציבורי שהופך להמשך טבעי של דירת המגורים? איך מסייעים לזקנים לשמור על שגרת חייהם? או בקיצור, למה הגיע הזמן שהתכנון העירוני יכיר במקומם של הזקנים בעיר
(הבהרה: בכל מקום שכתוב "אנו" הכוונה אלינו-כולנו, הזקנים של היום והזקנים של מחר)
אם תסתובבו במרכזי הערים בשעות הבוקר והצהריים בעיניים פקוחות "לרווחה" תופתעו לגלות שאת המרחבים הציבוריים ממלאים תושבים זקנים, הרבה יותר מאשר אנשים צעירים. הדבר נכון במיוחד בשכונות במרכזי הערים הוותיקות, עתירות הבניינים הישנים, בני חמישים שנה ויותר, בהם מתגוררים זקנים רבים.